החלטה בתיק ת"א 1543-09

1.         בפני בקשת המבקש, הוא הנתבע בתובענה, לסילוק התובענה על הסף.

2.         לטענת המבקש, יש להורות על דחיית התובענה על הסף, בין היתר, בשל שיהוי ונזק ראייתי; קיומו של "מעשה בית-דין" וכן כי אין מדובר בתביעה נזיקית, שכן לא הוכח ע"י התובע כי נגרם לו נזק.

            לטענת המבקש, התביעה הוגשה ע"י המשיב כשבועיים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות ממועד קרות האירוע הנטען, בשנת 2002.

עוד נטען ע"י המבקש, כי בשנת 2003 הוגשה תביעה  כספית בסדר דין מקוצר כנגד המשיב בבית משפט שלום תל אביב [במסגרת ת.א. 32470/03] לתשלום יתרת חובה בחשבונו. לטענת המבקש, יתרת החוב נבעה משיקים שנמשכו מחשבונו של המשיב, ואשר בגינם הוא מלין רק כעת.

המבקש מוסיף וטוען, כי אין המדובר בתביעה נזיקית, שכן ה"נזק" העיקרי הנטען הינו עוגמת נפש, וכי במידה והמשיב היה נוהג עפ"י הדין ומגיש בקשת רשות להגן או לחילופין בקשה לביטול פסק הדין, אזי יכולה הייתה עוגמת הנפש, שלכאורה נגרמה לו, להימנע.

3.         המשיב טוען בתגובתו, כי לא נגרם למבקש כל נזק ראייתי, מאחר ומסמכי הבנק נשמרים  בארכיון, לכל הפחות למשך 7 שנים, עפ"י נוהלי בנק ישראל.  עוד טוען המשיב, כי התביעה הוגשה בחלוף שנים רבות, מאחר ובמשך שנים נאבק בנושים והיה עסוק במרדף אינסופי כדי לצמצם את נזקו, כך שדעתו וזמנו לא היו פנויים להגשת כתב תביעה וכי רק לאחר שהגיע להסדרים עם כל הנושים, אשר אחזו בשיקים החוזרים ונזקיו נתגבשו, פנה לבית המשפט לקבלת סעד, כדי שהצדק יצא לאור, כך שלטענתו, לא ראוי שלא לתת לו את יומו בבית המשפט.

            המשיב מוסיף וטוען, כי לא הייתה בידו היכולת לפנות לקבלת סעד משפטי בטרם התגבשו נזקיו וכי עפ"י הפסיקה המנחה, הדעה הרווחת היא שמועד ההתיישנות הוא מיום התגבשות הנזק ולא מיום קרות האירוע.

            באשר לטענה בדבר קיומו של מעשה בית-דין, טוען המשיב, כי החוב שנתבע במסגרת התביעה בבית המשפט בתל אביב, נסוב סביב עמלות החזרה בגין שיקים שלא שולמו ולא בגין חובות בסך עשרות אלפי שקלים לנושים שונים.

4.         מפרוטוקול הדיון מיום 3.11.2010 עולה, כי הובא ע"י התובע מידע חדש ואף הוצע למבקש ע"י ביהמ"ש לוותר על הבקשה לסילוק התובענה על הסף, כדי שניתן יהיה לנהל את התביעה ולשמוע הוכחות בתיק ובסופו של דבר אף להגיע, במידת האפשר, לחקר האמת.

            בדיונים נוספים שהתקיימו, היה על ב"כ המשיב [התובע] להודיע באם מתבקשת חקירת המצהיר מטעם הבנק, אולם, הודעה מעין זו לא הוגשה ובדיון מיום 27.6.2011 הודיע התובע, כי הצדדים סיכמו ביניהם כי יינתן צו להגשת סיכומים בבקשה, ללא חקירת המצהיר מטעם הבנק.

5.         לפיכך, אחר שעיינתי בבקשת המבקש, בתגובת המשיב וביתר המסמכים שבפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות. בהחלטתי התחשבתי בעובדה שהועלו טענות בדבר זיוף מסמכים ע"י הנתבעת 2. כמו כן, התחשבתי בעובדה שהובא לידיעת בית המשפט מידע חדש, אשר עשוי לשפוך אור על התעלומה נשוא התביעה.

6.         אמנם, ידוע, כי השימוש בסעד של דחיית התובענה על הסף ייעשה רק במקרים ברורים, בהם ברור, על פניו, כי תביעת המשיב חסרת סיכוי.

            כתב התביעה שהוגש ע"י המשיב מייחס למבקש טענות שונות לעניין הנזק שלכאורה נגרם לתובע [למשיב] ע"י המבקש וכן ע"י הנתבעת הנוספת, באמצעות המבקש ולכן, מן הראוי לברר טענות אלה במשפט עצמו ולא במסגרת הליך של דחיית התובענה על הסף.

            הנחיה כללית, שיש לראות בה את המדיניות השיפוטית הרצויה היא, כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף "הן בגדר אמצעים בלית ברירה" [ראה ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ' (2) 668, 671 ז'.

            בתי המשפט נזהרים בדחייתן של תביעות על הסף; במיוחד כיום, לאור חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד במשפט הישראלי, ויש אף שרואים בה זכות חוקתית של ממש [ראה עוד, בפסק דינו של כב' השופט משה רביד, ביהמ"ש המחוזי ירושלים, בת.א. 2093/00 ברדח נ' מדינת ישראל [טרם פורסם].

7.         לסיכום, ניתן לקבוע, כי די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה, יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק או תידחה בעודה באיבה.

            למותר לציין, כי בשלב זה אינני נוקט עמדה באשר לסיכויי הצלחת התביעה, אולם, די בכל מה שהוברר עד עתה, כי אין להיעתר לבקשת המבקש.

8.         מכל האמור לעיל, בקשת המבקש, ככל שהיא נוגעת לדחיית התובענה על הסף - נדחית.

9.         לפיכך, אני מורה כדלקמן: